כשאהוד מנור כתב את "ילדותי השניה" הוא היטיב לתאר את הרגעים הקסומים שבהם כהורה, הוא חווה מחדש את העולם באמצעות ילדתו. תמיד אהבתי מאוד את השיר הזה. לאחרונה למדתי לאהוב אותו אפילו יותר, מכיוון שהוא מתאר בצורה מופלאה ומדוייקת את הרגשתי.
השבוע מלאו לעלמה 5 שנים והחלטתי שהגיע הזמן להזמין אל תוך חייה את מרי פופינס, האישה, האגדה והסרט.
בעוד הוא מנסח מודעת דרושים ב"טיימס" המתארת את תכונות המטפלת הדרושה, בעלת פרופיל חמור ומבהיל, מגיעים לסלון הילדים ומקריאים לו רשימת דרישות ארוכה ויצירתית שהם הייטיבו להגדיר ולנסח בעצמם:
עליזה, בעל לחיים ורודות, ללא יבלות (את זה מייקל הוסיף), משחקת במשחקים מסוגים שונים, חביבה, שנונה, מאוד חמודה ומאוד יפה. עליה לצאת איתם לטיול, לצאת לבילויים, לשיר שירים, להביא ממתקים, לעולם לא לכעוס, לא לרטון, לא לתת להם דייסה ולא שמן קיק. לאהוב אותם כאילו הם היו ילדיה ולא להדיף ריח של בירה שחורה (גם את זה מייקל הוסיף...).
לאחר שהילדים הולכים לישון, מר בנקס קורע את מיכתבם ומשליח אותו אל האח. רוח מיסתורית שמגיעה מכיוון מערב, מעיפה את פיסות הנייר דרך ארובת האח והן עולות השמיימה...
הפרצופים שאתן רואות למעלה, הן חלק מטור המטפלות הארוך שהופיע בפתח בית משפחת בנקס בבוקר שלמחרת. מיותר לציין, שאלו הן האומנות שהגיעו בעקבות המודעה שפירסם מר בנקס ב"טיימס"?
את הפנים שלמטה, אני מאמינה שאתן כבר מזהות...
מרי פופינס נוחתת על משפחת בנקס מהשמים ומרגע נחיתתה החיים בבית מתחילים להשתנות. לטובה.
היא מדהימה את בני משפחת בנקס בגישה החיובית והאופטימית שלה לחיים ומלמדת אותם איך לחשוב אחרת ובעיקר איך לשנות את זווית הראיה שלהם, על כל אותם דברים שהם מכירים.
היא עושה להם מפגן ראווה של קסמים, בעוד שקסמה האישי הוא הטריק הכי מוצלח שלה.
היא מגלה להם שבכל עבודה, או מטלה שיש לעשות, ניתן גם להשתעשע. מגלים את השעשוע שמסתתר מאחורי המטלה ואז, אחת ושתיים, העבודה הופכת למשחק, או כמו שהיא מיטיבה לנסח זאת: "עם כפית מלאת סוכר בולעים את התרופה בדרך נעימה"...
כאן אנחנו מגיעים לסצינה האהובה עלי בסרט הזה. כשאני מתבוננת בפרטים הקטנים, אני מבינה שהסרט הזה נחקק בתודעה שלי ולמעשה עיצב אותי ושהשפיע עמוקות על עיצוב תפיסת עולמי. רוצים דוגמאות? בבקשה...
אני בחורה מאוד מפוזרת ומבולגנת... לא אחת שמעתי מהקרובים אלי משפטים עם מנגינה מטרידה (מעט) בנוסח... "את מפזרת אחריך שובל של חפצים בבית... את לא באמת חושבת שהם יסתדרו במקומם בעצמם, נכון...?"
הממממ... שאלות מטרידות ומעוררות מחשבה...
או למשל, מיטות הברזל הלבנות הללו. האם מדובר בצירוף מיקרים, או שיש עוד סיבה לכך שבחדר של בנותי יש זוג מיטות דומות? ובכלל, בכל הסרט הזה אני סופגת ערכים אסטטים שאני מזדהה איתם ומשקפים תפיסות עיצוביות עמוקות, שמלוות אותי עד היום (מי אמר וינטאג'...?).
הממממ.... הדלתות הללו.... אני מוכנה להישבע שראיתי אותן איפושהו במהלך השבוע האחרון... הו, כן, בחרתי דלתות פנים משופצות לבית החדש שלנו... איזה צירוף מיקרים מופלא?!
ועכשיו לרגע של רצינות... אני מאמינה גדולה מאוד בכך שבמיוחד כילדים אנחנו קרקע פוריה לעיצוב תודעתנו. אני לא אומרת את זה כפסיכולוגית בגרוש, אלא כילדה, כמעצבת וכאמא. אני יודעת שכהורים אנחנו לא תמיד שמים לב לחומרים שילדינו נחשפים וההשפעה על אישיותם יכולה לפעמים להיות מטרידה.
אנחנו כן יכולים לדאוג לטבל, להעשיר וחשוף אותם לפנינים מעוררי השראה, מתוך תקווה שהם יותירו בהם חותם איכות מכוון. אני מאמינה שתינוקת שגדלה בעריסת קש יפה, שנקלעה באהבה גדולה ובהרבה התכוונות, תגדל בתוך עולם מוגן ויפה יותר. באחריותנו להכיר להם דברים טובים ויפים, שאני מאמינה שאם הזמן, נזכה לראות את השפעתם בעיצוב דמות המבוגר שהולכת וגדלה אל מול עינינו. אני משתדלת לזכור זאת בכל יום.
_5.jpg)
ויש לי עוד סיבה טובה מאוד לזכור זאת. גם לי היתה אומנת מופלאה, מרי פופינס פרטית משלי, שגידלה אותי באהבה ובנתינה אין סופית. אמנם הייתי בת 8 חודשים כשהיא הגיעה אל ביתנו ולא יכולתי להכין רשימת דרישות כמו ג'יין ומייקל, אבל היא היתה כל מה שיכולתי לחלום עליו ואפילו יותר.
היא היתה טובה, עליזה, יפה מאוד, עם לחיים ורודות ולב מזהב. היא יצאה איתי לטיולים, בשלה לי מטעמים, סידרה אחרי ומעולם לא התלוננה... חברותי עדות לכך, שבכל פעם שהייתי פותחת את הארון אחרי שהיא עברה שם, המתינה לי קשת של חולצות מקופלות, כן, כן, קשת אמיתית... היא היתה מסדרת את החולצות לפי גווני הקשת, כי היא ידעה כמה אני אוהבת קשתות.
היא רצתה לדעת בדיוק מתי אני חוזרת בכל יום מבית הספר ודאגה שיחכה לי קנקן שלם של מיץ תפוזים סחוט טרי טרי, כדי שאני אספיק לשתות אותו בזמן, מהר לפני שהויטמינים יברחו...
יש לי מליוני סיפורי "אנוצה" (זה היה שם החיבה שלה) שאספתי באהבה בכל 24 השנים שבהם היא ליוותה אותי בביתנו. את כולם אני יכולה לתמצת בכמה משפטים פשוטים. האהבה, הדאגה, הנתינה וההשקעה של האשה הזאת עיצבו אותי והפכו אותי לאשה שאני היום.
היא אהבה אותי כמו את נכדיה ותמיד נתנה לי להרגיש שאני בראש סולם סדרי העדיפויות שלה. דרך העיניים שלה הרגשתי תמיד הכי יפה, הכי טובה, הכי נפלאה, מוכשרת ומיוחדת. אני הייתי המימוש של הקריירה שלה, הצלחתי היתה הצלחתה, השקעה שהניבה פרי מתוק.
השבוע מלאו לעלמה 5 שנים והחלטתי שהגיע הזמן להזמין אל תוך חייה את מרי פופינס, האישה, האגדה והסרט.
בבוקר שבת,ישבנו יחד, כל המשפחה, בסלון ביתנו וצפינו בקלאסיקה המשפחתית של וולט דיסני. לראשונה ראיתי שוב את כל המראות הקסומים הללו, הפעם בלבוש קצת שונה, כאשה, כאמא, כאדם בוגר.
המראות שנגלו לי היו מרתקים וקסומים, כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותם. הסרט נולד ב-1964, העלילה מתרחשת בבריטניה של 1910 , ראיתי אותו לראשונה בשנות השבעים, הוא היה רלוונטי אז, ראיתי אותו השבוע והוא עדיין רלוונטי. לזה אני קוראת קלאסיקה במיטבה וזה לא דבר של מה בכך.
המראות שנגלו לי היו מרתקים וקסומים, כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותם. הסרט נולד ב-1964, העלילה מתרחשת בבריטניה של 1910 , ראיתי אותו לראשונה בשנות השבעים, הוא היה רלוונטי אז, ראיתי אותו השבוע והוא עדיין רלוונטי. לזה אני קוראת קלאסיקה במיטבה וזה לא דבר של מה בכך. בית משפחת בנקס הוא בית בריטי טיפוסי, שבו חיים אבי המשפחה ג'ורג' בנקס, בנקאי קפדן ושטלתן, ויניפרד אישתו, לוחמת זכויות למען נשים, שאינה מיישמת את מלחמותיה בביתה... ושני ילדיהם המקסימים והשובבים, ג'ין ומייקל.
לאחר שהילדים הבריחו את האומנת האחרונה (ה-13 במספר...) מחליט מר בנקס להפקיע מאשתו את מלאכת בחירת האומנת החדשה והוא נוטל את הטיפול בנושא על כתפיו.
עליזה, בעל לחיים ורודות, ללא יבלות (את זה מייקל הוסיף), משחקת במשחקים מסוגים שונים, חביבה, שנונה, מאוד חמודה ומאוד יפה. עליה לצאת איתם לטיול, לצאת לבילויים, לשיר שירים, להביא ממתקים, לעולם לא לכעוס, לא לרטון, לא לתת להם דייסה ולא שמן קיק. לאהוב אותם כאילו הם היו ילדיה ולא להדיף ריח של בירה שחורה (גם את זה מייקל הוסיף...).
לאחר שהילדים הולכים לישון, מר בנקס קורע את מיכתבם ומשליח אותו אל האח. רוח מיסתורית שמגיעה מכיוון מערב, מעיפה את פיסות הנייר דרך ארובת האח והן עולות השמיימה...
הפרצופים שאתן רואות למעלה, הן חלק מטור המטפלות הארוך שהופיע בפתח בית משפחת בנקס בבוקר שלמחרת. מיותר לציין, שאלו הן האומנות שהגיעו בעקבות המודעה שפירסם מר בנקס ב"טיימס"?
את הפנים שלמטה, אני מאמינה שאתן כבר מזהות...
מרי פופינס נוחתת על משפחת בנקס מהשמים ומרגע נחיתתה החיים בבית מתחילים להשתנות. לטובה.
היא מדהימה את בני משפחת בנקס בגישה החיובית והאופטימית שלה לחיים ומלמדת אותם איך לחשוב אחרת ובעיקר איך לשנות את זווית הראיה שלהם, על כל אותם דברים שהם מכירים.
היא עושה להם מפגן ראווה של קסמים, בעוד שקסמה האישי הוא הטריק הכי מוצלח שלה.
היא מגלה להם שבכל עבודה, או מטלה שיש לעשות, ניתן גם להשתעשע. מגלים את השעשוע שמסתתר מאחורי המטלה ואז, אחת ושתיים, העבודה הופכת למשחק, או כמו שהיא מיטיבה לנסח זאת: "עם כפית מלאת סוכר בולעים את התרופה בדרך נעימה"...
כאן אנחנו מגיעים לסצינה האהובה עלי בסרט הזה. כשאני מתבוננת בפרטים הקטנים, אני מבינה שהסרט הזה נחקק בתודעה שלי ולמעשה עיצב אותי ושהשפיע עמוקות על עיצוב תפיסת עולמי. רוצים דוגמאות? בבקשה...
הממממ... שאלות מטרידות ומעוררות מחשבה...
אתם חושבים שיש קשר בין התמונות הללו, לבין חלק מתפיסות העולם השנויות במחלוקת הללו שלי...? דעו לכם הורים יקרים, יש ילדות מאוד רציניות בעולם הזה, שמפנימות חומרים שהן נחשפות אליהם... בעיקר בגיל צעיר.
(:
או למשל, מיטות הברזל הלבנות הללו. האם מדובר בצירוף מיקרים, או שיש עוד סיבה לכך שבחדר של בנותי יש זוג מיטות דומות? ובכלל, בכל הסרט הזה אני סופגת ערכים אסטטים שאני מזדהה איתם ומשקפים תפיסות עיצוביות עמוקות, שמלוות אותי עד היום (מי אמר וינטאג'...?).
הממממ.... הדלתות הללו.... אני מוכנה להישבע שראיתי אותן איפושהו במהלך השבוע האחרון... הו, כן, בחרתי דלתות פנים משופצות לבית החדש שלנו... איזה צירוף מיקרים מופלא?!
ועכשיו לרגע של רצינות... אני מאמינה גדולה מאוד בכך שבמיוחד כילדים אנחנו קרקע פוריה לעיצוב תודעתנו. אני לא אומרת את זה כפסיכולוגית בגרוש, אלא כילדה, כמעצבת וכאמא. אני יודעת שכהורים אנחנו לא תמיד שמים לב לחומרים שילדינו נחשפים וההשפעה על אישיותם יכולה לפעמים להיות מטרידה.
אנחנו כן יכולים לדאוג לטבל, להעשיר וחשוף אותם לפנינים מעוררי השראה, מתוך תקווה שהם יותירו בהם חותם איכות מכוון. אני מאמינה שתינוקת שגדלה בעריסת קש יפה, שנקלעה באהבה גדולה ובהרבה התכוונות, תגדל בתוך עולם מוגן ויפה יותר. באחריותנו להכיר להם דברים טובים ויפים, שאני מאמינה שאם הזמן, נזכה לראות את השפעתם בעיצוב דמות המבוגר שהולכת וגדלה אל מול עינינו. אני משתדלת לזכור זאת בכל יום.
היא היתה טובה, עליזה, יפה מאוד, עם לחיים ורודות ולב מזהב. היא יצאה איתי לטיולים, בשלה לי מטעמים, סידרה אחרי ומעולם לא התלוננה... חברותי עדות לכך, שבכל פעם שהייתי פותחת את הארון אחרי שהיא עברה שם, המתינה לי קשת של חולצות מקופלות, כן, כן, קשת אמיתית... היא היתה מסדרת את החולצות לפי גווני הקשת, כי היא ידעה כמה אני אוהבת קשתות.
היא רצתה לדעת בדיוק מתי אני חוזרת בכל יום מבית הספר ודאגה שיחכה לי קנקן שלם של מיץ תפוזים סחוט טרי טרי, כדי שאני אספיק לשתות אותו בזמן, מהר לפני שהויטמינים יברחו...
היא אהבה אותי כמו את נכדיה ותמיד נתנה לי להרגיש שאני בראש סולם סדרי העדיפויות שלה. דרך העיניים שלה הרגשתי תמיד הכי יפה, הכי טובה, הכי נפלאה, מוכשרת ומיוחדת. אני הייתי המימוש של הקריירה שלה, הצלחתי היתה הצלחתה, השקעה שהניבה פרי מתוק.
בשנת 96 היא חלתה בסרטן ושנה לאחר מכן, ניפטרה. הרגשתי שאיבדתי סבתא קרובה ויקרה, בת ברית, אשת סוד ובעיקר מעיין בלתי נילאה של חום ואהבה. למזלי השכלתי כבר בגיל צעיר להעריך את כל מה שקבלתי ממנה וגם להראות לה זאת ולהחזיר לה אהבה והוקרה במנות גדושות.
אני מרבה לחשוב עליה ומצטערת שבנותי לא זכו להכיר אותה, אבל אני יודעת שכל ה"מתנות" שקבלתי ממנה ניטמעו בי ומגעה החם ניצרב בי ומלווה אותי באשר אלך. אני שמחה על המזל שנפל בחלקי ועל 24 השנים המשותפות שלנו, אני יודעת שלא הייתי האדם שאני היום, ללא טביעת ידה המבורכת.
