יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

הביתה - קלוז'ר לסיפור שעדיין לא נגמר

על קורותנו ביממה האחרונה, אם היו מספרים לי, כנראה שהייתי מתקשה להאמין... ובכל זאת, לכולנו מגיע סופים טובים, אז אני מזמינה אתכם לקרוא "סגירון" לפרשה שהסעירה את משפחתנו בשבוע האחרון.
בעקבות מאורעות השבוע החולף (עליו כתבתי בפירוט בפוסט הקודם) התייצב שלשום עידן באסותא לניתוח בעמוד השדרה שיועד לבוקר שלמחרת. הניתוח הדחוף נקבע בסמוך לערב החג ולמרות מאמצנו הכנים, לא צלחה ידנו להפגש עם מומחה נוסף בהתרעה כל כך קצרה לקבלת חוות דעת נוספת.

בפגישה שערכנו ביום האישפוז, במשרדו של המנתח המומחה שבחרנו, פרופ' פלומן, שיתפנו אותו בדאגתנו מהניתוח ומהעובדה שהמחסור בזמן מנע מאתנו אפשרות לתזמן התייעצות עם מומחה נוסף. הפרופסור הסכים איתנו לגבי חשיבות ההתייעצות הנוספת בסיטואציה שעמדנו בה. בדיקת MRI שהיתה הכרחית עבור הניתוח, הוזמנה לשעת לילה מאוחרת, כחמש שעות לפני שעת הניתוח שנקבע. בעקבות כך, בקשתי מהפרופסור, שבהגיעו בבוקר לביצוע הניתוח, יקבל לידיו את נתוני ה-MRI ויבצע עבורנו הערכה נוספת, מחודשת, לגבי נחיצות הניתוח כאילו נתן חוות דעת נוספת להחלטה שלא היתה שלו. פרופסור פלומן, קיבל את בקשתנו והבטיח לעשות זאת.

אחסוך לכם את כל פרטי והשתלשלות האירועים ואסכם את תוצאות ההערכה המחודשת של הרופא. פרופסר פלומן קיבל לידיו אתמול בבוקר את תוצאות ה-MRI של עידן ובהערכה המחודשת שלו החליט שהן לא מצדיקות את הניתוח הדחוף.
אני לא מכירה הרבה כירורגים שהיו עושים אחורה פנה בעוד הפציינט שלהם ממתין להם (פשוטו כמשמעו!) מוכן בחדר הניתוח, מצד שני, (לצערי) לא כל כירורג הוא פרופסור פלומן.

חזרנו הביתה עם תוכנית טיפולים חדשה ועידן חזר הבוקר לעבודה. אני רוצה להודות לכל מי שדאג, ליווה, תמך והתפלל. אין לי ספק שהתפילות הללו לא נפלו על אוזן ערלה... נדהמתי לגלות כמות גדולה כל כך של איכפתיות, חום ואהבה מצדכם וזה נתן לי הרבה תקווה וקרן אור ברגעים קשים. אני מתנצלת מראש אם לא עניתי באופן אישי לכל אחת ואחת ואם במקרה פיספסתי מישהי, אז זה המקום עבורי להודות מעומק הלב.

הבלוג הזה משמש עבורי כשופר לתוכן "מגזיני" של פעילותי ומקורות ההשראה שלי וגם, לא פחות חשוב, כ"יומן" אישי שמתעד את חיי, תחושותי ומחשבותי. כשהתחלתי לכתוב כאן, לפני כמעט 3 שנים, הענקתי לו את השם "טוב ויפה", מתוך מחשבה לשתף בכל מה שטוב ויפה בעיני. במשך הזמן הבלוג הפך להיות חלק ממני וקשה לי לדמיין את עצמי בלעדיו. אני יודעת היום שהשם שלו משקף לא רק את התכנים המובאים בו, אלא גם את הדרך שבה אני בוחרת (שלא לאמר מתעקשת...) לראות את החיים.
דברים טובים וגם רעים קורים לכולנו, בין אם נרצה בהם ובין אם לא. השאלה היא איך מתמודדים איתם ואילו מטעמים מכינים מהם. אני מאמינה שאת הדברים הטובים צריך להעצים ולחגוג, כדי שיתנו לנו חוסן נפשי להתמודד גם ברגעים קשים ויש כאלו, לכל אחד. אני מאמינה שהרגעים הקשים מציבים אותנו בפרשות דרכים, שאם נשכיל ונתבונן עליהם רגע מהצד, נוכל ללמוד מהם, למנף ולשפר את חיינו. בכל פעם שאני מתמודדת עם רגע קשה בחיים, אני מאמינה בכל ליבי שהוא הגיע במטרה לשפר את חיי ולא על מנת שיהיה לי רע. האמונה הזאת מאפשרת לי לאהוב באמת את החיים הללו, את כל המכלול ומהמקום הזה בדיוק, מעומק הלב, מגיע גם החיוך שלי.

עידן אמנם חזר לעבודה, אבל אני מרשה לעצמי לקחת את פסק הזמן הזה עד לאחר החג, כדי לנשום, לחשוב, להפנים ולעכל את כל החוויות האינטנסיביות של הימים האחרונים. אני לוקחת נשימה ארוכה לפני הגעתו של גלעד שליט הביתה והכנתי גם קופסאת טישו חדשה על השולחן בסלון, ליד הטלביזיה. אז בבקשה עדיין לא להרפות את אחיזת האצבעות ועדיין לא להפסיק להתפלל לשלומו. רק עוד קצת... עד שנראה אותו חי ושלם.

יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

בוא הביתה - תהפוכות החיים - פוסט אישי על תקווה

דווקא בימים אלו, כשהתקוה נראית קרובה מתמיד, ואנחנו ממש יכולים לחוש אותה בקצה הלשון. רגע לפני שאנחנו מתמסרים לתחושת ההקלה והרווחה שאנחנו מייחלים לה ימים, שבועות, חודשים ושנים... נסיבות חייה של משפחתנו הקטנה מקבלות טוו'יסט גורלי בעלילה.

ביוני 2006 מלאו לי 34. לקראת יום הולדתי שחל ב-21 לחודש, התבשרנו עידן ואני על הריוננו הראשון ועל הרחבתה העתידית של משפחתנו הטרייה. לא היו אנשים מאושרים מאתנו, במשך ימים ריחפנו על עננים של אושר ותקווה. את יום ההולדת בילינו בהתאם למסורת של שנים, בשייט אבובים ובפיקניק על גדות הבניאס. 4 ימים לאחר מכן, ב- 25.06.2006, ענן אפור גדול הופיע וכיסה את ענני השמחה הפרטיים שלנו.

התקשורת דיווחה על חטיפתו של החייל גלעד שליט ואני גיליתי לראשונה, שהמתכון של עלייה מואצת ברמות ההורמונים (תחילת ההריון) + צפייה אינטנסיבית (שלא לאמר אובססבית) בחדשות הנוראיות שהגיעו מכל עבר = הרבה הרבה דמעות מלוחות. הדמעות ירדו, טיפטפו וזרמו ממני, חולפות במדרון הבטן ההריונית שטיפחתי במהלך אותם חודשים קשים.

מיום ליום גדל הענן האפור גדל והתעצם (ממש כמו הבטן שלי). חודש יולי הביא עימו בשורות קשות של חטיפות נוספות. אהוד גולדווסר ואלדד רגב נחטפו ע"י החיזבלה בגבול הצפון וכתמי הדם הגדולים שנמצאו במקום הותירו חשש כבד לגורלם.
החטיפות היוו טריגר למלחמת לבנון השניה, מלחמה עקובה וקשה, כזו שהזיכרון הישראלי היה שמח למחוק מספרי ההיסטוריה, מה שעמד בסתירה מוחלטת לשיאי הסיקור התקשורתי.

המלחמה הזאת תיחרט לעד ככזאת שגייסה את התקשורת והתנהלה ממש, אבל ממש אל מול עינינו. הרמטכ"ל דן חלוץ (שהתפטר בעקבות המלחמה) ודוברת צה"ל מירי רגב (שהפכה ל"בשבילך חברת הכנסת") נקטו במדיניות של פתיחות תקשורתית, איפשרו לכתבים לשדר מקו החזית, להצטרף ליחידות לוחמות, לראיין קצינים בשטח, והביאו למרקע הטלוויזיה מדי ערב תדרוך יומי.

השליש הראשון של ההריון הראשון שלי, לעד יחרט בזכרוני כאחת התקופות הקשות בחיינו. המשפט אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע מעולם לא שיקף את חיי יותר מאשר בתקופה זו. בחודש יולי 2006 מצאתי את עצמי בהריון ראשון מאהובי, יושבת בין ערימות בלתי ניתנות לתפיסה של קרטונים, בבית אבן חלומי ועתיק במזכרת בתיה ובמקום לשמוח ולהנות סוף סוף מהפירות שלנו, מצאתי את עצמי מתמגנטת למסך הטלביזיה, משותקת מהמשתקף אלי. עידן (שעבר באותה תקופה ימים מאוד אינטנסיביים בעבודה), היה מגיע הביתה בערב, משתלט לי על השלט ומעביר עבורי לערוץ האסקפיסטי, "החיים הטובים".

מצאתי את עצמי מייחלת לבת. בת שתסיר דאגה מליבי, בת שלא תצא למלחמות, לא תיפול בשבי ושתרגיע את הלב החושש של אמה. הקאצ' בלפתוח את הלב ולאהוב הוא להסתכן באובדן. לראשונה בחיי הבנתי את פחדיה של אם, הרבה לפני שהפכתי בפועל לכזו. עיניה של אביבה שליט היו ראי מוחשי לפחדי.

הימים חלפו, המלחמה דעכה, נטענו את שורשינו בבית החדש, שתלנו פרחים, טיפחנו שיחים ונטענו עצים. חגי תשרי, שהם התקופה שאני הכי אוהבת בשנה, הביאו איתם רוחות של רגיעה. חברה צילמה אותנו בפתח ביתנו החדש ומהצילום הכנתי איגרת שנה טובה.

זאת ברכה שהכנתי לעידן ליום ההולדת. היא נראית כמו ציור נאיבי של ילדה. הציור הזה ביטא את תיקוותי לגבי עתידנו. הרגשתי שאין פערים בין החלומות שלי כילדה לרצונות שלי כאשה. אני רוצה בית עם גג רעפים, ארובה, גדר לבנה, גינה עם עצי פרי, כלב ומשפחה אוהבת.

השעות שביליתי אל מול ערוץ החיים הטובים, חשפו אותי תדירות לפרומו של ארקיע על חופשה באי זקינתוס ביוון. הצוקים הלבנים והחופים הכחולים של זקינתוס הטילו עלי כישוף. הסתובבתי בבית, תוך שאני פורקת ארגזים, מלטפת חפצים, מסדרת אותם במקומם החדש וממלמלת בלחש... זקינתוס...

בתחילת אוקטובר המראנו לשבוע חלומי של חופשת מנוחה בזקינתוס, לא לפני שערב קודם עברתי סקירת מערכות והתבשרנו על בת. ידעתי שאני רוצה לקרוא לה עלמה. אנשים שונים ביקרו את החלטתי להעניק לה את שמה עוד פני פגישתנו. אולי השם עלמה לא יתאים לה? נאמר לי... חכי שתיוולד ואז תחליטי! אבל אני בשלי, הילדה תתאים את עצמה לשם שלה, חייכתי...


החופשה היתה חלומית, רומנטית, מפנקת ומספקת בכל קנה מידה. רק דבר אחד האיב על חופשתנו ואושרנו. עידן סבל מכאבי ברכיים קשים מזה שנה וחצי והכאבים רק הלכו וגדלו. במשך כל התקופה הארוכה הזאת, פקדנו את מיטב האורטופדים והמומחים, בתחום הבירכיים בארץ. הם מילאו את עידן במשככי כאבים ותרופות נוגדות דלקת, אבל לא פתרו את הבעיה. עידן התרגל לחיות עם כאבים ואני מודה שברגעים מסויימים חשדתי שנישאתי להיפוכונדר...

כשחזרנו מהחופשה, לאחר עוד עליית מדרגה בכאבים, הגיע עידן לאורטופד צעיר במכבי. האורטופד העלה את האפשרות שמקור הכאב הוא בעמוד השדרה ושלח את עידן ל-CT גב. לאחר שהתוצאות הגיעו אל האורטופד המפנה, קבלנו ממנו טלפון בהול שהודיע לעידן, שהוא צריך ניתוח דחוף "מהיום למחר" בעמוד השדרה. ב-CT נתגלתה פריצת דיסק שיצרה לחץ על עצב וחשש ממשי מנכות אילץ אותנו להתמודדת עם הפניה חד משמעית של הרופא לניתוח.

החשש היה כבד וממשי. גם העובדה ששנה קודם לכן נותח בן משפחה קרוב לעידן בעמוד השדרה ויצא מהניתוח על כיסא גלגלים, לא סייעה לנו במצוקתנו. אחסוך מכם את תלאותנו באותה תקופה ואספר לכם שכעבור פחות משבועיים, עוד בטרם הספקנו להבין מה קורה סביבנו, עידן נכנס לניתוח דחוף לטיפול בחוליות עמוד השדרה בגב התחתון שלו.

אני זוכרת את עצמי בשעת בוקר מוקדמת, יושבת בחדר ההמתנה מחוץ לחדר הניתוח באסותא, בחודש רביעי כשאני מלאה בפחדים וחששות. ההורים של עידן היו בדרכם והמחשבות התרוצצו בראשי במחול מטורף. מה יכולתי לעשות? לראשונה בחיי התפללתי. לא לאבינו שבשמיים, אלא דווקא לאבי הפרטי, שנפטר כמה שנים קודם לכן. בקשתי, לא... יותר נכון דרשתי ממנו, למלא את חובתו האבהית כלפי ולדאוג לשלומו של בעלי ולעתיד משפחתנו הקטנה.

מבלי להבין מה אני עושה, יצרתי סיטואציה של דמיון מודרך. דימיינתי את אבא שלי, איש יפה ומרשים, מסורק, לבוש היטב ומיטיב להתנסח, דופק על דלתות במסדרון ארוך. נכנס לחדרים, נפגש ומשוחח עם נציגים שונים. לא יכולתי לשמוע מה אמר, אבל כמתבוננת מהצד ראיתי שהוא עושה כל שביכולתו על מנת לשכנע את הנציגים שפגש. הוא חייך, הרצין, דיבר עם הידיים וכשצריך גם ידע לדפוק על שולחן. עבר מחדר לחדר ולא קיצר את דרכו. כשההורים של עידן הגיעו, כבר הייתי מלאה בתחושת ביטחון, שהכל יהיה בסדר.

הניתוח עבר בהצלחה ושיפר את איכות חייו וחיינו באופן משמעותי. אבן נגולה מעל ליבי ויחד עם זאת, לאורך כל חמשת השנים האחרונות השמירה על הגב של עידן העסיקה אותי. שלא ירים, שלא יסחב, שלא יתאמץ יותר מהמותר. עלמה המתוקה נולדה בפברואר וכמו התאימה את עצמה לרצונות ולתקוות שלנו. השם עלמה הלם להפליא את עדינותה. היא היתה תינוקת דקיקה, גבוהה וממש התאימה את עצמה גם למגבלות נשיאת המשקל שהוטלו על עידן.

חמש שנים עברו מאז ורק הצלקת על הגב נותרה כמזכרת לסיפור גבורה. מאז משפחתנו גדלה וגם נגה המופלאה הצטרפה אלינו והוסיפה אושר גדול. אני מוצאת את עצמי מתבוננת בתמונות של משפחתי היפה. את התמונות צילמה נירית גור קרבי בראש השנה האחרון. ביקרנו בביתה והבנות השתעשעו על הטרמפולינה בגינה. נירית שלפה מצלמה והנציחה בזריזות כמה רגעי אושר קסומים.










לפני כשלושה שבועות עידן התחיל להרגיש כאבים באזור הכתף השמאלית. הצלחתי למצוא עבורו תור דחוף לאורטופד הראשון שהיה פנוי ולאחר אולטרסאונד כתף החליט הרופא, שעידן סובל כנראה מדלקת בכתף. הוא קיבל מרשם לכדורים ותור דחוי לפיזיוטרפיה ונשלח בחזרה אל ביתו.

כעבור כמה ימים, עידן הרגיש שהכאבים מתגברים ושיש לו מגבלות תנועה ותפקוד ביד שמאל (היד הראשית שלו). שלחתי אותו בחזרה אל האורטופד (ד"ר קלצ'קין, במרפאת רמז רחובות, אם אתם מתעקשים לדעת... וכדאי שתתעקשו...) וזה השיב את פניו ריקם. תלך לרופאת המשפחה שלך, הוא אמר לו, אולי היא תעזור לך עם הכאב... הרופאה שלחה אותו למיון ומשם דברים התגלגלו ל-CT צוואר דחוף שהעיד, גם הפעם... על פריצת דיסק נוספת ולחץ על עצב, הפעם בחוליות הצוואריות של עמוד השדרה.

תור דחוף לפרופ' פלומן, שניתח את עידן בפעם הקודמת, אימת את חששותנו ושלח אותנו גם הפעם לניתוח דחוף. הפרופסור אבחן אצלו חולשה מוטורית ביד ונאמר לנו שדחיפות הניתוח תגדיל את סיכויי ההחלמה של העצב לחזור ולתפקד כבעבר.
היום בצהריים, עידן מתאשפז באסותא לניתוח שיחל מחר בבוקר ואנחנו מלאי תקווה, אך גם חשש. אם הכל יסתדר כפי שמתוכנן, הוא צפוי להשתחרר הביתה ביום שלישי. כן, ביחד עם גלעד.

ביום שנקבע הניתוח הודיעו בערב בתקשורת על עסקת השיחרור של גלעד שליט. הכאב הפרטי שלנו, החששות והפחדים, נמהלו באחת באופן כמעט בלתי אפשרי, בפרץ אדיר של שמחה, התרגשות, אופטימיות וציפייה. אין טוב בלי רע, אין רע בלי טוב. לחששות שלי מהניתוח של עידן נוסף גם החשש לגורלו של גלעד שליט. דווקא עכשיו, כשהשחרור והתקוה נראים קרובים מתמיד, ואנחנו ממש יכולים לחוש אותה בקצה הלשון. רגע לפני שאנחנו מתמסרים לתחושת ההקלה והרווחה שאנו מייחלים לה ימים, שבועות, חודשים ושנים... מהמקום הפרטי שלי אני עדיין חוששת מטוו'יסט גורלי בעלילה.


החיוך בעיניה העייפות של אביבה שליט, על רקע החיוך החבול של גלעד ממלא אותי בתקווה, אבל גם בחשש גדול. אני מוצאת את עצמי נושאת תפילה, פעם נוספת בחיי, שהעיניים האלו ימשיכו לחייך ושהדמעות שיגירו יהיו רק דמעות של שמחה.
עצבי מרוטים ואני סופרת את הדקות. כקונטרול פריק רצינית, קשה לי התחושה שלא נותר לי לעשות דבר מלבד להתפלל. אני עוצמת עיניים ומתרווחת על הכורסא. פעם נוספת אני מעזה להטריד את מנוחתו של אבי ושולחת אותו להפעיל את קסמיו שם למעלה. תדפוק על כל הדלתות, תדבר עם כל מי שצריך ותעשה כל מה שצריך, העיקר שאהובי יחזור הביתה בשלום ושאביבה תוסיף לחייך. יום שלישי, תסמן ביומן, אל תשכח!

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

בית שרואים בו את החיים - a house that is a home

דברים טובים מביא הפייסבוק אל תוך חיי. הפנייה שקבלתי מהגר כהן, אל דף הפייסבוק של "עונות ברוח", ספר חדש על מטבח צמחוני (מה לי ולצמחונות?) עיצוב ואוירה (או, כאן כבר מרגיש לי בית!), שכתבה המורה שלה ליוגה (!) דפנה שני, פתחה עבורי דלת לחברות מסעירה ולשת"פים חדשים ומרגשים.
בעודי מעלעלת ומתענגת בין צילומים נפלאים, תוך שאני מלייקת במרץ שאינו מבייש שפן עם בטריה של דורסל, העלתי שאלה לגבי זהותו של הצלם המוכשר. הצלם המוכשר נתגלה (איך לא...) כצלמת מוכשרת, שחזרה אלי בעצמה במסר פרטי. מספר צלמים מוכשרים השתתפו בהפקה הזו, כולל הכותבת עצמה, דפנה שני, אבל אני, מסתבר, הענקתי את רוב הלייקים שלי לצלמת נירית גור קרבי.
הרומן בינינו החל במסרים פרטיים בפייסבוק, התפתח לשיחות טלפון וסוף סוף הבשיל למפגש של ממש. ההזדמנות הגיעה במהלך חודש אוגוסט, כשהגיע אל ביתנו, צוות הפקה של סאלי צ'פרק מטעם מגזין "לאשה" לצלם את הבית לכתבת עיצוב. שלא יקל הדבר בעינכם, להביא בית חי, נושם ובעיקר בועט, הכולל שתי ילדות קטנות, אבא (מסודר!) ובעיקר אמא בלגניסטית, למצב שבו ניתן לפתוח דלת לצוות צילום... זוהי בהחלט משימה לא פשוטה, הטומנת בחובה היערכות רצינית (פרטים בהמשך הפוסט...)
מהר מאוד הבנתי, שזאת הזדמנות נהדרת להכניס בחורה הביתה תוך מיקסום עיניין הרושם הראשוני. יום לאחר שהצלם עדי גלעד תיעד בכישרון רב את הבית עבור "לאשה", פתחתי את הדלת חברתי החדשה, שהגיעה מצויידת במזוודה שנשאה ריח של הבטחה.


את מפגש ה"בלינד דייט" הראשון שלנו קשה לי לתאר במילים. אני רק יכולה לספר לכן, שיש לה נמשים (!) כמו שתמיד חלמתי שיהיו לי, חיוך ביישני ועדין ועיניים שרואות הכל.
פגשתי לא מעט צלמים וצלמות בחיי וגיליתי שאלו מהם, שהחיבור איתם היה עבורי אישי, מיידי וטוטאלי, תמיד משום מה היו נשים. צלמת טובה, היא עבורי מישהי שאני מזהה אצלה ראייה אינטימית ומיוחדת. של יופי, של אור, של סיטואציות. ל"אינטואיציה הנשית" יש בעיני יתרון גדול, כשזה מגיע לצילום ולא בכדי כמה מחברותי הטובות ביותר, הן גם צלמות מוכשרות, בין אם הן מתפרנסות מכך ובין אם לא.
עוד סיבה נהדרת עבורי לאהוב את נירית גור קרבי היא המורכבות שלה. מיכלול עיסוקיה ומוקדי העיניין בחייה הוא עשיר, מורכב ויוצא דופן. נתחיל בקריירה המתפתחת אצלה באופן תמידי. הבחורה למדה עבודה סוציאלית ואף עסקה בתחום כמה שנים. צילום היא למדה במכללת קריית אונו ועל לימודי אומנות בבית ברל, היא שוקדת בימים אלו ממש.
ואם תהיתם איך יש לה זמן לכל תהליך ההתפתחות הנפלא הזה שמלווה אותה לאורך כל (38 שנות) חייה, תוסיפו לתהייה הזאת את העובדה שהיא גם אמא יצירתית ומאוד מחוייבת לשלושה ילדים מקסימים (ואתן יודעות כבר מה אני חושבת על כל מי שיש לה יותר ילדים מאשר לי...!)
התמהיל המיוחד הזה של עבודה סוציאלית/צילום/אמנות, בהחלט ניכר בעבודתה ונותן לך גם כלים לראות דברים בצורה יחודית לה. בתמונה שלמטה היא צילמה אותי, לאחר היכרות קצרה מאוד. ובכל זאת, אני מרגישה שהיא הצליחה לראות אותי בצורה מאוד מדוייקת. היא אפילו קלטה אצלי את שבריר השניה שבה אני הכי פוטוגנית. שניונת לאחר ה"צ'יז" שבו שאני דופקת חיוך גדול ומאיר עיניים, יש נפילת מתח קטנטנה, וזה הרגע הקצרצר הזה שבו צריך לסחוט את ההדק...
צילומים למגזין הם אירוע מכונן במיוחד עבור עידן. מבחינתו הוא המרוויח הגדול מה"עסקה" וזה אפילו יותר שווה מסתם לארח. מבחינתי זה כמו כלה ביום חתונתה... יותר טוב מזה היא כבר (כניראה) לא תראה... מיקסום פוטנציאל של סדר ותשומת לב לכל פינה בבית, תוך הקצעת משאבים מיוחדים לטובת הפרוייקט.
וכשאני מתכוונת למשאבים מיוחדים, אני בראש ובראשונה מתקשרת ל"יעל שחר".
תרשו לי להיות מעט פיוטית ולהקדיש את מילות השיר הבא ליקירת הבלוג, המוזכרת לעיל:
If there's something strange

in your neighborhood
Who you gonna call? - Yael Shahar!
If there's something weird
and it don't look good
Who you gonna call? - Yael Shahar!
יעל שחר, היא אשה יקרה ומוכשרת, שעבורי באופן אישי, היא גם סוג של מושיעה. יעל התברכה באוסף יוצא דופן של כישורים כאלו, שכשחילקו כישורים, אני כניראה עמדתי בתור אחר ולא זכיתי לקבל מהם, אפילו לא פירורים...
התור שיעל עמדה בו היה תור פרקטי להפליא, שכלל מתנות כגון ארגון וסדר. כאחת כזו, אשר חפה מהכישורים שהוזכרו להלן, אני מוצאת את אלו שהתברכו בהם, כלא פחות ממושיעים ובשל כך אני מוקסמת ומעריצה את עבודתם.
ביומיים בלבד, עם חיוך גדול, הרבה מילות עידוד והמון סבלנות, הפכה יעל את ביתנו לכזה שסחט מחמאות לא רק מאלו שקראו את הכתבה ב"לאשה", אלה מדיירי הבית עצמו והאנשים החשובים בחיי, עידן והבנות. במהלך שני ימי הצילומים (של עדי ושל נירית) הרחקתי את הבנות (ובעיקר את עצמי) מרחק ביטחון מהבית והגינה, שלא לפגוע במלאכת הקודש של יעל...
אם יש משהו חשוב שלמדתי בתהליך הזה, זה שבאמת לא צריך לחכות להזדמנויות חגיגיות וכדאי מדי פעם להזמין מישהו מיקצועי, עם עיין טובה ומיומנויות סידור ואירגון, שיעזור לכם להתאהב בבית שלכם מחדש. אני רוצה להודות ליעל, שהפכה את המטלה הזאת עבורי לחוויה וגם שמחה להמליץ לכם על שירותיה המצויינים. יעל שחר, היא עסק של בן אדם אחד, עם יכולות מופלאות. אז א הבית שלכם זקוק לריענון, עיצוב, סדר ואירגון, אני ממליצה לכם בחום להתקשר ליעל ולהזמין אותה אל ביתכם, 050-8223086. אה, ולא בשבת...
אני אוהבת בצילומים של נירית את הניקיון, האור וגם את הזום שנכנס ממש אל תוך ה"skin" של החומר. תראו כמה יפים הם פירות היער הקייציים בקערית הקרמיקה המקסימה של רותי ברוט. בכל פעם שאני שולחת יד לקערית ואוספת ממנה פרי, אני "גונבת" סיבוב ומלטפת את תבליטי הפרחים הקטנים שמעטרים את פנים הקערית.
כסאות פינת האוכל החדשים שלנו, נתגלו בטיימינג מושלם, כשבוע לפני הצילומים במערום זבל לפינוי באחד המושבים הסמוכים לביתי. מזל שיש לי עין חדה ומכונית עם תא מטען ענק. האוצר נתגלה גם בטיימינג מושלם, באחד הבקרים שיצאתי לסיבוב בשוק הפשפשים.
כחצי שעה לאחר שהכסאות נאספו הם הועברו לידיו הנאמנות של ניסים המשפץ משוק הפשפשים. ניסים חיבר, חיזק והעביר שיוף. על הצבע שתכננתי לכסאות, החלטתי לוותר, כשראיתי את הגוון הרך והמקסים של העץ הטבעי.
יש לי מזל שניסים אוהב אותי... יש לנו ריטואל שלם וקבוע שכולל את זה שאני מביאה לו "גרוטאות" מתפרקות ומורידה אותם אצלו עם "עיני כלב" מסכנות, הוא בתמורה מזכה אותי במבט שאומר (ללא מילים) "נו מה עכשיו הבאת לי?" אני ממשיכה למשפט הקבוע (שתמיד משיג תוצאה רצויה): "מה יכולתי לעשות? להשאיר אותם?" והוא ממהר לענות "לא, לא! טוב עשית." משפט שמזכה אותו בחיוך גדול + הרבה אור בעיניים!
הבית שלנו מורכב מהרבה חפצים. חפצים שנאספו במקומות שונים ובזמנים שונים. לכל חפץ יש את הסיפור שלו, את חלקם אני יודעת, חלקם לא ולפעמים אני גם סתם אוהבת להפליג למחוזות רחוקים על כנפי הדמיון, מדמיינת אקזוטיקה רומנטית שחבויה בחפץ הישן.
אני אוהבת זכוכית בניפוח ידני, טקסטיל, קרמיקה ועבודות יד. מגע חם של קסם ותשומת לב שהושקעו בעיצוב של פריט עם הרבה אהבה והנאה.
אין בבית שלנו שום פריט יקר, בעל ערך כספי גבוה, אולם אוסף החפצים שנבנה עם השנים יקר לליבי והשימוש היומיומי בחפצים הללו משמח ומענג אותי בכל יום.
גם פרחים ופירות, אני אוהבת לקטוף בשדה ולאכול מהעץ. טעמם של התאנים הגדלות על העץ שלנו הוא מתוק במיוחד ועץ הלימון מצליח תמיד להפתיע אותי בנדיבותו ובשפע שהןא מרעיף עלינו. את עצי הלימון והתאנה נטענו לפני כחמש שנים, כשהגענו למזכרת בתיה. קבלנו את העצים כמתנת חתונה מחברים טובים. זאת מתנה מקסימה שאנחנו נהנים ממנה בכל יום.
אני אוהבת מאוד את התאורה בבית שלנו. יש המון פתחים שמכניסים את האור פנימה ברכות. האור מזין אותי באנרגיה ונותן לי כוחות והשראה. לא הייתי יכולה לחיות בבית חשוך.
הבית הזקן שלנו, משנת 1883, מכיל נישות רבות ועדנים רחבים של חלונות. אני אוהבת להשתמש בפינות הללו כמדפים לחפצים הרבים שלנו. זה נח וגם יפה.
חדר הילדות משתנה באופן תדיר, בהתאם לצרכים שלנו. בקרוב תוחלף מיטת התינוקות של נגה במיטת ברזל לבנה, כמו זאת של עלמה. הרבה קולות צחוק נשמעים מהחדר הזה. עלמה מצחיקה את נגה וזאת עונה לה בגלי צחוק מתפרצים, שאיש לא יכול לעמוד בפניהם...
אני אוהבת להחליף לעיתים קרובות חפצים בחדר, מנורות, תמונות, טקסטיל, בובות וצעצועים. מאוד קל וכיף לרענן את מראה החדר.


וגם הצצונת קטנה אל הסטודיו שלי, אבל זה כבר עולם שלם ונושא לפוסט בפני עצמו...
השבוע התפרסמה הכתבה ב"לאשה" בגיליון חגיגי וגדול במיוחד. נהנתי לקרוא את כתבתה של עדי רשף, שהצליחה לבטא ברהיטות ובדיוק את תפיסותי והלך רוחי העיצובי ובכלל. אני ממליצה לכן לרכוש את הגיליון, יש שם גם הפקה מקסימה שנטשה חיימוביץ צילמה בבייסיק, מיה לנדאו יקירתי בראיון משותף עם אמא שלה, חברי מפיית המתנות, יומן האוכל של נטע אור וענת גורדין (ענתי, מזל טוב על לידת עלמה המתוקה!)

אתן מוזמנות ללחוץ על צילומי הכתבה ולקרוא את הטקסט מקרוב.



עוד חוב קטן, שיש לי עבורכם מהפוסט הקודם, "סוד הגן הנעלם". ליאן מונין היפה והמוכשרת צילמה את ה"מייקינג אוף" של ההפקה. הנה טעימה קטנה מהצילומים היפים שלה. עוד צילומים תוכלו לראות בבלוג שלה "The Cool Closet", כדאי לכן, אתן יודעות שיש לי חולשה לצלמות... 



אודות