יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

געגועים לסיני - חלק ג' - פוסט יבשה

אין כמו להתעורר אל בוקר בסיני אחרי שינה ארוכה, רגועה ומתוקה. עם החום של אוגוסט אנחנו יודעים איך להתמודד. את הלילות אנחנו מעבירים בנוחיות מפתיעה ב"וילה", מבנה אבן ממוזג המאובזר גם באמבטיה (!) ב"קרייזי הורס", כפר הנופש הסמוך לחוף "אננדה" שלנו. 
למרות שהדיל (השווה) ב"קרייזי הורס" (200 ש"ח ליום, למשפחה בחדר) כולל גם ארוחת בוקר, אנחנו בוחרים לצעוד 10 מטרים בלבד (4 מ' בקו אווירי!) ולפתוח את הבוקר עם "קומקום טלעטע" (קומקום לשלושה) בזולה הגדולה במסעדה של אננדה.

הנוף נראה מבטיח. שוחרי יוגה ומדיטציה נמשכים למקום הזה ומגיעים אליו במיוחד למטרה זו. אנחנו לא בעיניין של מדיטציות, אבל אין ספק שהלב מתרחב, כשנוף כזה "אומר" לך בוקר טוב.
בתמונה שלמטה:
(מימין) המרחק האווירי שבין ה"וילה" שלנו ב"קרייזי הורס" לגבול עם "אננדה" שמסומן באמצעות שיחי הבוגונביליה. אנחנו אפילו לא צריכים להסדיר איתם את הלינה במקום. קולומבו, באננדה, דואג לנושא בשבילנו.
(משמאל) עלמה ואני פותחות את הבוקר בלוק תואם של גלביות מקסיקניות, שקיבלנו במתנה ממירבי. גם לנגה יש אחת קטנטנה שרק מחכה שהיא תתחיל לצעוד.

כלי התחבורה החביב על עלמה הוא ספינת המדבר שלה. כנסיכה אמיתית היא מדירה את רגליה מהחול ומקבלת שירותי הסעים מהאבא השווה שלה. גם התצפית נהדרת ממרום המטר תשעים שלו.
לכבוד החופשה עיצבתי לעלמה ולי גלביות תואמות. כן, כן, אני יודעת שהרבה אנשים חושבים שזה דבילי... אולי...? אבל זה כייף גדול! אז למי אכפת...? בקיצור, ל"בייבי גלביה" יש עכשיו אמא, "אום גלביה"... יתכן שבקיץ הבא אוציא ליין גלביות גם לאמהות, תלוי בביקוש.

אבא, אמא, ילדה, חול, צדפים, ים, שנירקולים, חיבוקים ונישוקים, מה עוד צריך הבן אדם? לא לשכוח גם אוכל טוב, שירות מפנק וחברה מעניינת, מהסוג שהמקום מספק בקביעות. 
אלו הם כמה מה"אוצרות" שקבלנו במתנה מכפיר. הבחור הוא מגנט של צדפים. אני נשבעת לכם שראיתי אותו מטייל בחוף, עוצר לרגע, שולח יד לעומק החול ושולף משם קונכיה ענקית ומושלמת.

ה"מנקלה" (למטה, משמאל) הוא משחק לוח מהעתיקים בעולם. הכרנו אותו לראשונה כשהתארחנו אצל גלית (בלינג בלינג) ליפשיץ ביסוד המעלה.
מדובר במשחק קליל ונחמד, עשוי מעץ וחיילי המשחק שלו הן מאין ג'ולות פושטיות פחוסות. החלפתי את הג'ולות בחלוקי נחל קטנטנים ועכשיו אני אוהבת את המנקלה שלנו אפילו עוד יותר!

אוצרות שמוצאים רק בסיני. חבורת קונכיות שהשפל חשף. שרשרת בדואית של בובה קטנה, עשויה מצדפים.

לאחר שיעור הדגמה שנתתי לעלמה במשא ומתן ("גם לך קוראים פאטמה? וואלה? היתה פה אתמול פאטמה אחרת, רצתה 5 לירות, לא עשר...") ומאחר והצלחנו להשיג מחיר סיטונאי, הוחלט (ע"י הסנטה קלאוס הקטנה שלי) על רכישת מתנות לחבריה בגן. צמידי רגל לבנים ושרשראות בובת צדף לבנות.
בשעות הצהריים, אנחנו עולים מהחוף לכיוון הפואיה הרחב שבקדמת המסעדה. ה"שף" מכין לנו ארוחת צהריים ואני נכנסת לחטט קצת במטבח. "אחורי הקלעים" תמיד מעניינים אותי. תפוחי האדמה מסודרים בארגזים אוורירים ומקסימים עשויים מכפות תמרים, בארץ ניתן להשיג ארגזים דומים ב-didi.


בזמן שאנחנו ממתינים לארוחת הצהריים, אני עוברת עם השף על רשת הדגים שנמשתה היום מהים. הוא מנסה למכור לי דג אדום גדול. אני אמנם מתרשמת מאוד מהדג האקזוטי, אבל מחליטה לבסוף להמר על איזה לוקוס שמשך את תשומת ליבי.

בנתיים במטבח מתבשלת ארוחת הצהריים. עלמה מתענגת על פסטה ואנחנו פותחים שולחן. אורז סיני (עם איטריות) ומעליו במיה ברוטב עגבניות, סלט טרי טרי שנחתך הרגע וטובל בלימון ליים חמצמץ.
אחרי האוכל, אנחנו תופסים זולה עם ספר. עלמה מעדיפה לקפוץ על מיליוני הכריות שבמקום ולשרוף קלוריות.


שעת אחר הצהריים היא שעתו היפה של החוף. שעה מדהימה למנוחה ולשנירקולים. זוכרים את ה"rush houre" מהפוסט הקודם? בקלות ובטבעיות אנחנו מפתחים בסיני שיגרת חוף עצלנית, נעימה ועוטפת, שונה כל כך משגרת חיינו המהירים. לאכול, לצלול, לאהוב.
הפרידה מסיני מלווה תמיד ברגשות מעורבים. קשה לעזוב את המקום. אנחנו נפרדים מהחוף ומקווים שישאר כך בשבילנו גם בפעם הבאה שנגיע. פראי, תמים ובתולי. אני מדמיינת כמה יפה היתה אילת בשנותיה הראשונות, 40 ק"מ מפרידים ביננו לבינה, חבל שלא השכלנו לשמר את יופיה ומשאביה הטבעיים. היו צריכים להגן עליה כעל שמורת טבע.
שמש סיני אחרונה עולה עם שחר מהים, בעוד כמה שעות נגיע הביתה אל התינוקת המתוקה שלנו, נחבק, ננשק אותה ולא נדע שובע.  בשנה הבאה, היא כבר תגיע איתנו לכאן ותבנה ארמונות בחול.

חוף אננדה - שיח עוז - 00-20-12-356-1742


תגידו שאתם חברים של קרן שביט,
ותתאמו איתו איסוף מהגבול - יחסוך לכם המתנה מיותרת (זה ממש יכול לבאס!)
וגם תדעו שאתם נוסעים עם נהג מהיימן.

7 תגובות:

Yafiti אמר/ה...

אוקי, נכנעת, סיני מהממת ונראית רגועה להפליא בניגוד לפחד האדיר שיש לי לנסוע לשם!
אבל מה שיותר חשוב, אני רוצה להבין את הקטע המשגע הזה, של אמא ובת שלובשות בגדים תואמים וגם מעלפים!!!! מניחה שזו עבודה שלך, כמו כל שאר השמלות שהגברת הצעירה מתהדרת בהן בפוסט הזה...
אוף, גם אני רוצה :-( חייבת בת בפעם הבאה שאכנס להריון!

שני אמר/ה...

קרן יקרה,
מקסים-מקסים-מקסים. כל הסדרה.
ושאלה - מה אם יש לנו אחת בת 10 חודשים ואנחנו מתים לנסוע? ממליצה? הייתם עם עלמה כשהיתה יותר קטנה?

karen shavit אמר/ה...

היי שני,
את עלמה לקחנו לסיני רק בגיל שנתיים וחצי. אני באופן אישי לא הייתי לוקחת ילדה בת 10 חודשים,
מרגיש לי לא מספיק סטרילי בשביל תינוק...
אבל השאלה היא כמובן,
לא מה אני הייתי עושה,
אלה מה אתם?
(:
מקווה שעזרתי

אנונימי אמר/ה...

אחחחח...איזה כיף...סיני.
בעלי עובד בעבודה בטחונית ולפיכך נאסר עליו לנסוע לסיני! אז אלא אם אסע עם חברות (מה שלא נראה לי יקרה בקרוב) אצטרך להמתין עד הפנסיה שלו כדי לנסוע לסיני :(
בנתיי - טוב שיש פוסטים עם תמונות יפות כמו שלך שמעבירים היטב את האוירה ואת הרוגע של סיני האהובה.
סדרת פוסטים נפלאה!
(והגלביות מתוקות!!! אמא ובת תואמות זה הכי שווה! אם יצא ליין תואם אני קונה!!)
יהיל

ציפי לוין אמר/ה...

הי קרן, הצילומים מקסימים והכל נראה משגע, באמת לקנא! אני מתארת לעצמי שהיה ממש קשה לחזור לציביליזציה. הגלביות התואמות מקסימות! סופ"ש נפלא.

נעה זני אמר/ה...

היי
את עושה לי חשק לנסוע כמעט יותר מהפחד המטופש והלא הגיוני שיש לי..
שמלה תואמת לאמא ובת זה מקסים.בדיוק שלשום הקטנה שלי שהיא בת שנה וחמישה חודשים ביקשה (בניענועי ידיים וקולות הימהום ובסוף מחיאות כפיים כשהבנתי...)
להוציא את שמלת הפוקסיה שלה שתואמת להפליא את זו שבדיוק קיבלתי מחמותי הברוכה..וכל היום הסתובבנו שתינו בשמלה הודית זוהרת והייתי המאושרת שבאמהות.
זה לא דבילי זה נ ה ד ר !!

לירון מהעיר הגדולה אמר/ה...

קרן.. את עושה לי חיוך גם ברגעים קשים..

אפשר להציע לך חברות??

תודה על זיכרונות קסומים, והחיוך והילדה הנפלאה שלך ושמש ושקט ואהבה.

שבוע טוב!
לירון

אודות