לכל אישה שכבר ילדה יש "סיפור לידה" כזה או אחר, יחיד או רבים, בהתאם לנסיבות ולדרמות שליוו את המאורע המרגש. אומרים שאנו, הנשים, בורכנו בתכונה המאפשרת לגוף שלנו לשכוח מהר את זיכרון הלידה, אחרת היתה המשכיותו של המין האנושי מוטלת בספק.
ואכן, לגוף שלי כמעט אין זיכרונות, אבל סיפור הלידה של עלמה נצרב בתודעתי לעד.
זה הפוסט הכי אישי שקראתן כאן בבלוג ואני מודה שהתלבטתי רבות אם להעלותו או לא. יש בי איזשהו קול שמבקש לשמוע אותו שוב, ואף להשמיעו (ביחד עם קולות אחרים, נוספים)... אני כותבת אותו בדיוק שבוע לפני שנקבע לי המועד לניתוח הקיסרי של בתי השנייה, ואם אתן קוראות אותו עכשיו, אז כנראה שבכל זאת נתתי לו אור ירוק...
ליתר ביטחון הכנתי את תירוץ ההיריון השחוק והידוע, התירוץ שתמיד עובד: "הורמונים... הורמונים..."
כמו בעלון המצורף לכל תרופה, אתן כמה אזהרות למשתמש: אם את בהיריון (במיוחד ראשון), סובלת מלחץ דם גבוה, לב חלש, או היפוכונדריה באופן כללי, אני ממליצה לך להימנע מקריאת השורות הבאות...
זה סיפור שיש בו יותר טקסט מתמונות. אין בו תיאורים גרפיים מבעיתים וזאת לא סיבה להרחיק את צלחת הנשנושים מהמחשב, אבל יש בו כמה רגעים דרמטיים וגורליים שבגללם החסיר לבם של האנשים שהקיפו אותי פעימה אחת, או יותר.
סיפורנו מתחיל ביום שישי בבוקר, בסיור בשוק הכרמל, בו עידן התמקד בקניות האוכל ואני בפרחים. באותו יום נכנסתי לשבוע ה-40 להיריון והחלטתי לנצל את פריחות פברואר כדאי שבמידה ואלד באותו שבוע (כצפוי), אוכל להביא את עלמה לבית מלא בפרחי בר.
בבית הנחתי את הפרחים בדלי במטבח ולא התפניתי לסדר אותם בשל הרגשה כללית רעה, תשישות ותחושות דומות המתלוות להיריון. בשבת בבוקר, ההרגשה הרעה החריפה. אמא שלי הגיעה ומצאה אותי שרועה על פוף בסלון בפוזה חצי מעולפת ואת הפרחים בדלי במטבח אחרי יום שלם שלא מצאתי את הכוחות לגעת בהם. היא הסיקה מיד שאני גוססת ולי פשוט לא היה כוח להתווכח איתה, אז הסכמתי לנסוע לביה"ח.
הגענו לבי"ח קפלן בתוך 5 דקות. שם, בפני הרופא הצעיר שקבל אותי, היטבתי לתאר את הרגשתי באופן הביזארי הבא: "אני מרגישה כאילו זורם לי בגוף דם של מישהו אחר, כאילו שזה לא הדם שלי. משהו בסירקולציה שלי מרגיש אחרת..."
הסטאז'ר, שכבר הכיר אותי באופן אישי כסרבנית אשפוז סדרתית (בשל סדרת תאונות קטנות שפקדו אותי בסוף ההיריון ובעקבותיהן הגעתי מספר פעמים למיון יולדות) וכמישהי שמשפט מהסוג הנ"ל שיצא מפיה אינו אופייני לה, החליט להאמין לתיאור ההזוי שנתתי לו ובעקבותיו לשלוח דגימות דם שלי לבדיקת תפקודי כבד במעבדה.
בעקבות הבדיקות ולחץ הדם הגבוה שנמדד לי במיון, הוא התעקש לאשפז אותי. להפתעתו, לא התנגדתי הפעם. הרגשתי שבאמת משהו מוזר עובר עליי.
ביום ראשון בבוקר הגיעו תוצאות הבדיקות שהצביעו על מצב קטטוני. אנזימים של הכבד, שערך הנורמה שלהם הוא בד"כ בין 4 ל-31, עברו אצלי את ה-1000...
רופא שנשלח אל מיטתי ניסה לשמור על ארשת פנים רגועה וביקש ש"ליתר ביטחון" אכנס לצום (כהכנה לקיסרי חירום).
תוך כדי שאני מתחקרת אותו ביסודיות, הובהר לי שיש שני תסריטים אופציונאליים: הראשון (האופטימי...) שחליתי בצהבת, ואז יעדיפו לא לילד אותי.
לגבי התסריט השני, העדיפו לא להיכנס איתי לפרטים מכיוון שהוא כל כך נדיר (היה רק מקרה אחד כזה בביה"ח). אם כך, נשלחתי בדחיפות לאולטרסאונד של הכבד, שאמור היה להבהיר את הסוגיה
האולטרסאונד היה חד משמעי. צהבת זה לא! (אף על פי שבשלבים הללו כבר באמת התחלתי להצהיב...)
קונסיליום מפואר של בכירי הרופאים התכנס לדון בנושא ולבסוף נכנס פרופ' בליקשטיין, מנהל היחידה להיריון בסיכון גבוה, והסביר לי את המצב.
אובחנתי כסובלת מ- AFLP, או Acute Fatty Liver of Pregnancy, סוג של רעלת היריון נדירה מאוד, שמתפתחת בשלבים מאוחרים.
לא אתיש אתכם בפרטים, אבל מדובר בתהליך מהיר מאוד של קריסת הכבד ומערכותיו בשל מעין "קצר כימי" בין האם לתינוק. הפתרון היחיד המוכר לרפואה (לא יודעים על זה כלום, בקיצור...) הוא הפסקת ההיריון. או במילים קצת יותר סימפטיות: יילוד מיידי.
התחילו להכין אותי לניתוח קיסרי דחוף. בבדיקת קרישת הדם שלי נמצאו ערכים קיצוניים, מה שהעלה משמעותית את הסיכונים בניתוח. קבלתי 7 מנות פלזמה ששיפרו קצת את קרישת הדם שלי. סטאז'ר הגיע על מנת להסביר לי את הסיכונים ולהחתים אותי. חתמתי "על עיוור" ולא ממש הקשבתי לו.
פרופ' בליקשטיין הגיע לדבר איתי ושאל אם קבלתי הסבר מקיף על הסיכונים. אמרתי לו שחתמתי על הטפסים, אבל לא ממש הקשבתי. הוא הסביר לי בעדינות שהסכנה גבוהה מאוד ושיש סיכוי שאצא מהניתוח הזה נטולת רחם, אבל עם תינוקת בריאה. שאלתי אותו אם זה התסריט הכי גרוע שניתן לצפות לו והוא ענה לי ברצינות שלא. אמרתי לו, שאם ככה, אני בידיים שלהם וסומכת עליהם שיעשו את העבודה הכי טובה שהם יכולים.
באמת הרגשתי שאני בידיים טובות ויכולה לסמוך עליו, למרות שהיו לא מעט מקרים מהסוג הזה שהסתיימו בהשתלות כבד ואפילו במוות.
בשעה שלוש בצהריים נולדה עלמה שלנו, תינוקת שלווה ורגועה, השקט שלאחר הסערה. אני הועברתי לטיפול נמרץ, שם הייתי בהשגחה כיומיים עד שמצבי התייצב. רק אז יכולתי לקבל את התינוקת. לפני כן, בהשפעת סמים כאלה ואחרים ותחת הזיות קלות, בעיקר טרטרתי את עידן הלוך וחזור, שיצלם אותה ויחזור אליי עם תמונות מהתינוקייה.
המפגש היה מרגש מאוד וכל מי שהיה בסביבתנו מחה דמעה. עלמה נולדה עם צהבת קלה (שכיח מאוד בקרב תינוקות), אבל הצהובה האמיתית בחדר היתה אני...
הייתי מאושפזת במשך עוד שבוע נוסף, שבו כל מה שעשיתי התמקד בלחבק את הקטנה ולהסניף אותה. קיבלתי אותה לביות בחדר פרטי ו"עבדנו על הקשר" החדש שלנו. אמנם התחלנו ברגל שמאל (קצר בכימיה...) אבל מכאן דברים יכלו רק להשתפר.
לאחר כעשרה ימי אשפוז שבהם מצבי השתפר במהירות (כבד הוא איבר שמשתקם מהר), חזרנו סוף סוף הביתה עם הבובה, נרגשים להתחיל את חיינו כמשפחה. בבית, בין כל זרי הפרחים שלא הפסיקו להגיע, מצאתי במטבח את דלי הפרחים שהשארתי כשיצאתי באותה שבת מהבית... הפרחים אמנם לא שרדו כל כך הרבה זמן, אבל עידן דאג למלא את הדלי מחדש, כדי שאוכל להמשיך בדיוק במקום שעזבתי.
כמה דקות לאחר שנכנסנו הביתה, תוך כדי סידורים וארגונים, עידן קרא לי החוצה לראות את הקשת הכי מדהימה שראיתי בחיים שלי. קשת ענקית, עגולה, חזקה וברורה של 180 מעלות, שהתחילה והסתיימה באותו קו אופק. אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לכם עד כמה מרגש היה עבורי אותו רגע.
יש לי רגש מיוחד לקשתות. אני מתייחסת אליהן כאילו הן נשלחו אליי באופן פרטי, לחזק אותי ברגעים קשים ולהציף אותי באופטימיות. מבחינתי, זוהי תופעת הטבע הכי מרשימה שקיימת והאדם שהדביק אותי באהבה הזו הוא אבא שלי, דודו, שנפטר 5 שנים לפני לידתה של עלמה.
עוד בביה"ח, כשיצאנו מבניין היולדות וצעדנו לכיוון המכונית, היתה איזו תאורה קסומה מסביב ואמרתי לעידן שאני רוצה קשת. כשהגענו הביתה וגילינו את הקשת המדהימה הזו, היה לי ברור שאבא שלי שלח את הקשת הזו במיוחד עבורי. כמו הקשת שהופיעה אחרי המבול כדי לסמל לנח את השקט שאחרי הסערה.
מי שמכיר אותי ואת אמונותיי יודע עד כמה לא אופייני לי לומר זאת, אבל הרגשתי שאבא שלי היה שם בשבילי ברגעים הקשים ושמר עליי.
הרגשתי את זה באופן חזק, ודאי וברור, ממש כמו הקשת הזו שהופיעה לנגד עיניי.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
היום, יום א' ה- 14.03.10 בשעה 08:45, הגיחה אל אוויר העולם בניתוח קיסרי יזום בתנו הקטנה, נגה שביט, במשקל 3.774 ק"ג. לאם ולבתה שלום.
נגה (מילים: מאיר אריאל, לחן: שלום חנוך)
